פסק-דין בתיק ע"א 2709/04

השופט ש. ברלינר, ס. נשיא [אב"ד]:

1.         בפנינו ערעור על פסק הדין שניתן על ידי בית משפט השלום בחיפה בת"א 19661/01 מיום 14.7.04 מאת כב' השופט מ. רניאל אשר דחה את תביעת המערער לפינוי המשיבים מחנות הנמצאת ברח'  הרברט סמואל 50 בחדרה ולחיובם לשלם למערער סכום של 65,000 ש"ח, בעבור "חוב" של דמי שכירות בחנות.

2.         הרקע העובדתי הוא זה:

            בבעלות המערער 3/4 של חלקה 270 בגוש 10036 בחדרה, עליה בנוי בנין ובחזיתו החנות. בשנת 1961 הושכרה החנות ששטחה 13 מ"ר למר רחמים דואני, ובהסכם השכירות שצורף לתצהירו של המערער נרשם כי מטרת השכירות היא ניהול עסק של תיקון ומסחר באופניים. בשנת 1977 נפטר השוכר דואני, שהיה דייר מוגן בחנות, ואלמנתו קמונה המשיכה בניהול העסק בחנות, והיתה לדיירת מוגנת בה מכוח ההוראות שבסעיפים 23 ו26 לחוק הגנת הדייר(נוסח משולב), תשל"ב - 1972 (ר' פסק הדין בת"א 1965/77 של בית משפט השלום בחדרה מיום 12.11.80). בית הדין לשכירות דן בגובה דמי השכירות שעל קמונה לשלם למערער, וביום 11.7.89 הוחלט בערעור על החלטתו (ע"א 349/88) כי הם יעמדו ע"ס השווה ל 60 דולר, לפי השער היציג בעת התשלום.

            לימים, נפטרה קמונה, ובניה המשיכו להחזיק בחנות ולנהל בה את עסק האופניים, אח"כ נפטר הבן אהרון ומאז ממשיך להפעיל את החנות הבן דוד, הוא המשיב מס' 2.

3.         בתביעה שבערכאה הראשונה טען המערער כי הוטעה בעת שהסכים להחזקת קמונה בחנות כדיירת מוגנת, וסמך על המצג שהוצג לפניו על ידי הבנים כאילו היא ממשיכה להפעיל את החנות. כן טען כי חוזה השכירות הופר בגין אי תשלום דמי השכירות, תפיסת חזקה מחוץ לחנות, והזנחתה.

            הצדדים הגישו ראיותיהם בתצהירים, ולאחר תחילת חקירתו של המערער על תצהירו הסכימו הצדדים לא להביא ראיות נוספות ולא לחקור עוד את המצהירים.

4.         כב' השופט רניאל קבע כי טענת ההטעיה לא הוכחה שכן לא נסתרה הטענה כי האם הפעילה את העסק באמצעות בניה, והואיל ויורשיה זקוקים לחנות לפרנסתם, הפכו הם לדיירי החנות. טענת המערער כי היה על המשיבים להצמיד את דמי השכירות למדד נדחתה, לאור פסיקת בית הדין לשכירות (ובערעור עליו) כי דמי השכירות יוצמדו לדולר, פסיקה שהמערער לא טרח לבקש לשנותה. הפרשים מסוימים שנבעו מן ההצמדה בעת משלוח דמי השכירות (להבדיל ממועד הפרעון) לא הצדיקו את ביטול השכירות, מה גם שהמערער לא המציא למשיבים חשבון על כך. עוד נקבע כי לא הוכחה הסגת גבול מחוץ לחנות, וכל שהוכח הוא כי בשטח של כ - 4 מטר מרובע הוצבו אופניים בצמוד לחנות, בעת פעילותה.

            כב' השופט רניאל דן בהרחבה גם בשאר טענות המערער (כגון שהמשיבים מחנים רכבם בחצר וכן כי החנות הפכה למחסן), ודחה טענות אלה, הכל כמוסבר בפסק דינו המפורט.

            סופו של דבר התביעה נדחתה והמערער חוייב לשלם למשיבים את הוצאות המשפט וכן שכר טרחת עו"ד בסך של 7,500 ש"ח, ומע"מ.

            על כך הערעור.

5.         בערעורו חוזר המערער שוב ושוב על אותן הטענות שטען בערכאה הראשונה, אותן דחה, בצדק, כב' השופט רניאל.

            התביעה כולה, וכך גם הערעור, אינם אלא ניסיון להתאנות למשיבים תוך ניסיון להשיב אחורנית את הגלגל, לאחר ששאלת זכותה של המנוחה קמונה כדיירת מוגנת אושרה בהסכמה ובפסק דין עוד לפני שנים, בלא שהוכחה הטעיה כלשהי בנידון זה. אין לקבל את נסיונו של המערער לבטל את הסכמתו, לאחר שעברו שנים מאז, וכפועל יוצא מכך יש לאשר את סכויות המשיבים בחנות ואת המשך החזקתם בה.

            לא מצאתי מקום להתערב גם בשאר קביעותיו של בית משפט קמא, הנסמכות על העובדות כעולה מהתצהירים שעמדו בפניו. כמו כן אין מקום להתערב בקביעתו בענין הצמדת דמי השכירות שכן המערער היה יכול לפנות בנידון זה, לבית הדין לשכירות.

6.         אני מציע כי נדחה את הערעור ונחייב את המערער לשלם למשיבים את הוצאותיהם בערעור וכן שכר טרחת עו"ד בסכום של 10,000 ש"ח ומע"מ.

השופט ר. סוקול: